שמי ליאור קטנר ואני חבר קיבוץ סמר, קיבוץ קטן בערבה הדרומית.

נולדתי וגדלתי בחיפה. וכבר בבית-הספר המקצועי שמתי לב שיש לי את היכולת לראות בעיני רוחי שרטוט מורכב של מכונה כמשהו מוחשי ותלת מימדי וגם היום כשאני מפסל אני משתמש בתכונה זו כדי ליצור פסלים מחלקים שונים לחלוטין זה מזה כשבעיני רוחי הם מצטיירים כפסל מוגמר ועליי רק לחבר את הפאזל שיהפוך אותם למה שרציתי.

לפסל התחלתי די במקרה כשהתעניינתי באיך עובדת רתכת ותוך ניסיון לרתך חתיכות של ברזל בעצמי ראיתי איך אני נותן להם חיים חדשים וזה היה מרגש וקסום איך שחלקים של מכונות שיצאו משימוש ונזרקו הופכים לפסלים שיוצאים בזכות דימיון ורתכת.

אני אוהב לשלב בעבודותיי חלקים ומכלולים ישנים מאוד, יוצא לי לבלות שעות רבות בחיפוש חלקים באתרים הפזורים בדרום. לחלקים אלו יש בעיניי ערך הסטורי ועומק של זמן ומקום שמוסיפים קסם לעבודות.

הרבה מהפסלים שלי הם סוסים. אני אוהב להסתכל על החיה הזו שמצד אחד היא גדולה ומגושמת ומצד שני יש בה עדינות ואצילות וזה מאתגר להעביר את זה בפסל שכולו חלקי ורכיבי מכונות.

בהתחלה פיסלתי בעיקר ראשים של סוסים ואחר כך התחלתי לאתגר את עצמי בפיסול של סוס שלם.

ראש הסוס הראשון שפיסלתי היה מלא בברזל ומסורבל, הפסל עורר התלהבות רבה ודירבן אותי להמשיך - לקח לי זמן מה להבין איך לחבר חלקים בלי למלא הכל בברזל שיתמוך בכל המבנה. כל הפסלים שסיימתי מאז אותם ימים ראשונים - נמצאים אצלי בחצר ולחלקם הוספתי תאורה פנימית כך שביום המתכת בוהקת מבחוץ ובלילה זוהרת מבפנים.

תהליך הבנייה מתחיל בראש שלי, בלי סקיצות אני מתחיל לפסל מהאף של הסוס ומתקדם אחורנית. אני אף פעם לא יודע מראש איך תיראה היצירה המוגמרת, הכל תלוי בחלקים שאמצא ובדימיון.

בנוסף לסוסים, אני יוצר גם פסלים מופשטים, לעיתים זה מוצא חן בעיניי יותר להיות משוחרר מכבלים, מסגרות ופרופורציות, ולתת לדימיון חופש, גם לדימיון של כל צופה וגם לשלי כיוצר.